זה הפרק האחרון, כנראה שיהיה גם אפילוג.. מתוכנן גם פאנפיק המשך אבל אני לא מבטיחה עוד כלום...

זה קצת מבלבל כי מאמצע הפרק זה מדלג כל הזמן בין נקודות המבט של רמוס וסיריוס, אז תנסו לעקוב חח

פרק 13

נקודת מבט של סיריוס

סיריוס קפא במקומו. האם ג'יימס אמר עכשיו את מה שהוא חושב שהוא אמר? סיריוס מצמץ מספר פעמים, בטוח שלא שמע טוב. "מה אמרת?"

"נשק אותי, סיריוס. זאת הבקשה שלי, הבקשה האחרונה שלי ממך."

סיריוס בהה בו. "מה?"

"לא חייבת להיות לזה משמעות."

סיריוס המשיך לבהות בו. "ג'יימס, אני לא-"

"סיריוס, בבקשה." ג'יימס כמעט התחנן. "זאת הבקשה האחרונה שלי, אחרי זה אני לא אבקש ממך יותר כלום, אני מבטיח."

סיריוס נזכר בשיחה דומה לזאת שערך עם ג'יימס לפני שלושה שבועות. "אני דווקא זוכר שהבטחת לי שג'יימס פוטר לא ינשק שוב את סיריוס בלק לעולם."

ג'יימס העביר את ידו בשיערו בעצבנות, "אני יודע שהבטחתי, אבל זה היה מזמן. הרבה דברים השתנו מאז."

"נכון," הסכים סיריוס, לא מבין איך הם הגיעו לדבר על הנושא הזה בכלל. "כמו למשל זה שיש לי חבר-"

"חבר לשעבר, ששוכב עכשיו מעולף במרפאה."

"ג'יימס, אני פשוט לא יכול, בסדר?"

ג'יימס נראה על סף השיגעון כשהתקרב אל סיריוס, קרוב מדי לטעמו. "סיריוס, בבקשה. תחשוב שאני מישהו אחר. תחשוב שאני רמוס, כמו אז, כשעשינו משחק תפקידים, זוכר? תחשוב שאני רמוס, ותחשוב על כמה שאתה אוהב אותו ומתגעגע אליו ורוצה כבר שהוא יתעורר."

"מה עובר עלייך, ג'יימס? חשבתי שאתה אוהב את לילי." אמר סיריוס, מתרחק מג'יימס ככל האפשר. הוא לא הבין מה קורה, ואיך הכיוון של השיחה השתנה כל כך מהר. אבל ההתנהגות הזאת בהחלט תאמה את התיאוריה שלו שמשהו לא בסדר בג'יימס.

הנער הממושקף התעלם ממנו, והמשיך בשלו. "לפני רגע אמרת שתעשה הכל בשבילי. הבטחת לי שתעשה את מה שאני אבקש."

"לא ידעתי שזה מה שאתה הולך לבקש!"

"אתה- אתה תתחרט על זה אם לא תעשה את זה עכשיו," אמר ג'יימס, ופתאום משום מקום דמעות החלו לזלוג על לחייו. סיריוס עצר ובהה בו. ג'יימס... בוכה? "אני- אני לא רוצה שזה יהיה הזיכרון ה-האחרון שלך ממני... אבל, בבקשה, סיריוס, אתה חייב."

'מה? זיכרון אחרון? על מה לעזאזל ג'יימס מדבר?' חשב סיריוס בזמן שראה את ג'יימס מנסה לנגב את דמעותיו. זה לא הצליח, ובמהרה דמעות חדשות זרמו מעיניו.

"ב-בבקשה..." הקול שלו היה כל כך שבור, עד שסיריוס לא היה יכול שלא לחבק אותו. משוגע או לא, ג'יימס עדיין היה החבר הכי טוב שלו, וכאב לו לראות אותו סובל.

"אסור לך לספר על זה לאף אחד," המשפט יצא מפיו לפני שהספיק להבין מה הוא אומר. אבל כשחשב על זה, הבין שהגיע להחלטה, גם אם היא הגעילה אותו והרתיעה אותו מאוד. זה לא שג'יימס היה מכוער, הוא אפילו היה מושך, אחרי כל אימוני הקווידיץ' שעשה. אבל ג'יימס היה כמו אח בשבילו, וזה היה פשוט לא נכון.

ג'יימס הרים אליו את מבטו, תקווה בעיניו. "א-אתה רציני?" הוא שאל בקול חנוק. סיריוס הביט בו, ונוכח לדעת שג'יימס בכלל לא נראה כמו עצמו עם שבילי הדמעות על לחייו. הוא נאנח והנהן בראשו פעם אחת.

"אבל אם אני אגלה שסיפרת על זה למישהו, אני אדאג אישית שתיראה כמו סבר-מאוס לשארית החיים שלך."

רגש עצור ניצת בעיניו של ג'יימס, אבל סיריוס לא הצליח לזהות מהו. "אל תדאג," הוא אמר, קולו כמעט חלול. "אני לא אגלה."

סיריוס הנהן שוב, והביט בעיניו של ג'יימס. הוא נשם עמוקות, עצם את עיניו ונשען קדימה, שפתיו פוגשות בשל ג'יימס. זאת הייתה תחושה משונה, לא נוראית כל כך כמו שחשב, אבל גם לא טובה. ג'יימס רעד תחתיו, וסיריוס כמעט והתנתק ממנו כשחשב על כך שזה ג'יימס, ושזה כל כך שגוי.

הוא ניסה לחשוב על רמוס. רמוס הישן, לפני שהתחיל להתנהג מוזר ושונה מעצמו. רמוס שאהב לקרוא, ושאהב לחבק את סיריוס, ממש כמו שג'יימס חיבק אותו עכשיו. רמוס שתמיד עזר לו ודאג שיישאר במסלול הנכון.

הוא חשב על החיוך של רמוס. כשרמוס לא היה בטוח בעצמו, היה לו חיוך ביישני ותמים שכבש את ליבו של סיריוס בפעם הראשונה שראה אותו. כשרמוס היה שמח, היה לו חיוך רחב ומאושר שגרם לסיריוס לרצות לחבק אותו ולא לעזוב לעולם.

הוא חשב על העיניים של רמוס, העיניים הנוצצות בצבע ענבר. העיניים האלה היו הדבר שהכי רצה לראות במשך כל השבוע, ולא חשב שיוכל לחיות כשהן עצומות.

הוא חשב על השיער של רמוס, הרך והדליל, שהרגיש כמו משי כשסיריוס ליטף אותו במרפאה. הוא חשב על כמה היה רוצה לראות את השיער הזה שוב, כשהוא נופל בחן על מצחו של רמוס.

הוא חשב על הקול של רמוס, שהיה מרגיע ושליו, ותמיד אמר בדיוק את הדבר הנכון כדי לגרום לסיריוס לחייך.

הוא חשב על השפתיים של רמוס, שהיו רכות ואדומות בדיוק כמו שאהב, והרגישו כל כך טוב כנגד השפתיים שלו. הוא חשק בשפתיים האלה כבר כל כך הרבה זמן.

בלי לשים לב, סיריוס העמיק את הנשיקה, עוטף את ידיו סביב הגוף הצמוד לו. הוא נסחף למקומות רחוקים, בו הוא ורמוס היו לבדם, בלי אף אחד אחר, והוא לא היה צריך שום דבר חוץ מרמוס.

אצבעות רועדות ונואשות נשלחו אל שיערו, וסיריוס קירב את הגוף קרוב אף יותר.

בעיניים עצומות, סיריוס התנתק ממנו, משעין את מצחו על המצח שמולו. "רמוס..." הוא לחש.

"סיריוס, אני אוהב אותך."

עיניו של סיריוס נפקחו לרווחה. זה לא היה הקול של רמוס, זה היה קולו של ג'יימס. מה הוא חשב לעצמו?! זה לא היה רמוס שנישק אותו. רמוס שוכב במרפאה, בקושי נושם, וסיריוס הולך ובוגד בו עם ג'יימס?!

"ג'יימס, אני לא... אני אוהב את רמוס."

ג'יימס פקח את עיניו סוף סוף, והביט בסיריוס, חיוך על פניו. "אני יודע. תודה, סיריוס. תודה שמילאת את הבקשה שלי." הם הביטו אחד בשני, וסיריוס מיהר לנתק את מבטו. הוא מעולם לא הרגיש מבוכה כזאת בחייו.

"אני צריך ללכת." מלמל ג'יימס, וסיריוס הנהן בראשו. "אני- אני אוהב אותך, סיריוס," הוא אמר שוב, וסיריוס התחלחל. "אל תשכח את זה." ג'יימס הוציא דף מקופל מכיס פנימי בגלימתו והושיט אותו לסיריוס, שבהה בו במבט שואל. "תקרא את זה." הסביר ג'יימס. "אחרי שתקרא את זה, תבין הכל."

סיריוס לקח את המכתב בבלבול, וראה שעל צד אחד היה כתוב 'לסיריוס', ובצד השני, 'מרמוס'. שתי המילים היו כתובות בכתב היד הצפוף של רמוס.

"מה?" הוא שאל, אבל ג'יימס כבר קם והחל להתרחק.

"אני אוהב אותך, סיריוס!" הוא קרא בפעם השלישית. "רק תקרא את זה ותבין!"

"חכה רגע, ג'יימס!" סיריוס קרא אחריו, אבל ג'יימס כבר היה רחוק מדי בשביל לשמוע. הוא נאנח, הביט במכתב בידו עוד פעם אחת, ואז פתח אותו והחל לקרוא.

נקודת מבט של רמוס

רמוס נכנס לטירה בריצה, ממהר לכיוון אגף המרפאה. למזלו, לא נתקל באף תלמיד, כולם עוד היו בכיתות. הוא היה חייב להגיע, כמעט ונגמר לו הזמן. בלי ששם לב ידו נשלחה אל שפתיו ופגשה בחיוך ענקי. סיריוס נישק אותו! זאת הייתה ההרגשה הכי נפלאה בעולם, וכאב חד תקף אותו כשנזכר שאולי לעולם לא יחווה אותה שוב. העולם כנראה מאוד לא אהב אותו, אם הוא נאלץ לעזוב אותו בדיוק כשהחיים שלו התחילו להיות יפים.

כשהגיע למרפאה, הדבר הראשון ששמע היה קולה המודאג של מדאם פומפרי, "רמוס, הגעת! למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" ואז הוא הרגיש ידיים חזקות עוטפות אותו, והריח את הריח המוכר שכל כך התגעגע אליו. אמנם לא ראה אותו רק חודשיים, אבל חודשיים היו הרבה זמן בשביל להתגעגע למישהו.

"אבא," הוא מלמל, וחיבק אותו חזק יותר.

"רמוס," אמר קולו המרגיע של אביו, ורמוס כבר הרגיש טוב יותר. הוא חייך, והרגיש דמעות מתחילות לרדת שוב מעיניו. הוא מיהר לנגב אותן, ופנה להביט באביו. "רמוס, אני כל כך שמח לראות אותך."

"גם אני, אבא," השיב רמוס, בעוד שניהם מתיישבים ליד המיטה של ג'יימס. רמוס השתדל לא להביט בפניו.

"זה מוזר לדבר איתך כשאתה נראה ככה, אפילו שאני יודע שזה באמת אתה שם בפנים," אמר אביו. הוא חייך אליו וליטף את שיערו השחור בחיבה. "הגוף של החבר שלך, ג'יימס, דווקא נראה לא רע. אבל אני תמיד מעדיף את המקור. אל תשכח שקיבלת את הגנים שלי." רמוס צחק, מרגיש את הדמעות זורמות על לחייו בלי שליטה.

נקודת מבט של סיריוס

"סיריוס,

אני לא יודע איך להתחיל... אני מניח שעדיף שאתחיל מהתחלה. מה שאתה עומד לקרוא עכשיו הולך להישמע מאוד מוזר והזוי, אבל זה נכון. אם אתה לא מאמין לי, אתה יכול לשאול את ג'יימס, דמבלדור, מדאם פומפרי או כל מורה אחר."

סיריוס בהה בדף שבידו, מהופנט. זה באמת היה כתב היד של רמוס. אבל מתי רמוס הספיק לכתוב את המכתב הזה? ולמה הוא היה אצל ג'יימס?

נקודת מבט של רמוס

"אני גאה בך כל כך, בן." ג'ון לופין החזיק בידו בקבוק קטן מלא נוזל שהיה השיקוי מבטל הלחשים. רמוס עצמו לא היה מסוגל להחזיק אותו בלי שידיו יתחילו לרעוד. "לא כל אחד היה מסוגל לעשות את מה שאתה הולך לעשות. זה אמיץ מאוד מצדך."

רמוס חייך והנהן בראשו. הוא לא ידע אם הוא מאמין לזה או לא, אבל לשמוע את אביו אומר את זה הצליח קצת לעודד אותו.

נקודת מבט של סיריוס

"אתה זוכר את שיעור לחשים שהיה לפני חודש בערך, כשפיטר הטיל לא נכון את הלחש שלמדנו והוא פגע בי ובג'יימס? אמרנו לך שלא היו תופעות לוואי. זה היה שקר. הייתה תופעת לוואי אחת- אני וג'יימס החלפנו גוף. אני הייתי בתוך הגוף שלו והוא בשלי. דמבלדור השביע אותנו לא לספר לאף אחד, הוא לא רצה לגרום ללחץ יתר על התלמידים, כי השנה הזאת לחוצה גם ככה עם הכשיפומטרי. אני מצטער שלא סיפרנו לך, כל כך רציתי לספר אבל לא יכולתי."

סיריוס בהה בדף, לא מצליח להתרכז. מה רמוס כתב? הוא וג'יימס... החליפו גוף? מה... מה?

נקודת מבט של רמוס

"אני חייב לעשות את זה, אבא," אמר רמוס, הקול שלו רועד יותר מאי פעם. "זאת אשמתי שג'יימס במצב הזה. הזאב הוא חלק ממני, והוא זה שפגע בו."

"לא," אמר אביו בקול תקיף. "זאת לא אשמתך, רמוס. אתה לא יכול לשלוט במה שהזאב עושה, ואתה יודע את זה." הוא חיבק את רמוס שוב, ורמוס חיבק חזרה. "זאת לא אשמתך."

נקודת מבט של סיריוס

"אני מניח שעכשיו דברים מתחילים להסתדר לך בראש. כשג'יימס נישק אותך ליד האגם זה היה אני. כשג'יימס נפל מהמטאטא זה היה אני. אני יצאתי עם לילי, אני התעוררתי באמצע הלילה מסיוט, לא ג'יימס.

וג'יימס הוא זה ששוכב כרגע במרפאה בתוך הגוף שלי. 'כרגע' אומר בזמן שאני כותב את המכתב, לא בזמן שאתה קורא אותו. אם הכל ילך כמו שצריך, כשתקרא את המכתב הזה אני אהיה זה ששוכב במרפאה, לא ג'יימס. בבקשה אל תכעס עליו, הוא לא עשה כלום. אני יודע שאתה מאשים אותו בכל מה שקרה, אבל זאת בכלל לא אשמתו. זאת אשמתי. אני לא רציתי לבוא לצריף המצווח בירח המלא. פחדתי מדי, ולא רק בגלל הזאב. פחדתי שיקרה משהו לג'יימס."

משהו התחיל להתחבר במוחו של סיריוס. במשך כל החודש האחרון, ג'יימס היה רמוס, ורמוס היה ג'יימס. זאת הייתה הסיבה שהם התנהגו כל כך מוזר. הם לא התנהגו כמו עצמם, כל אחד התנהג כמו השני!

סיריוס קרא שוב את הפסקאות האלה, וכל החודש האחרון החל לרוץ בתוך ראשו. רמוס נישק אותו! לא ג'יימס! זה היה רמוס!

אבל הכי חשוב מהכל- רמוס עדיין חי! רמוס נמצא בתוך הגוף של ג'יימס, הוא לא עומד למות!

נקודת מבט של רמוס

"אני מצטער, אבא," מלמל רמוס לתוך מעילו של אביו. "אני כל כך מצטער."

"אין לך על מה להצטער, רמוס, זאת לא אשמתך."

רמוס הניד בראשו לשלילה, "לא, לא רק על זה. אני מצטער שאני עוזב אותך. אני יודע שאחרי ש- אחרי שאמא מתה אתה לא-"

"רמוס," אמר אביו והניח את ידו על ראשו של רמוס. "זאת לא אשמתך. אתה לא צריך להצטער על כלום. אני אהיה בסדר, וגם אתה תהיה בסדר. אתה תראה, אתה תעבור את זה והכל יהיה בסדר."

נקודת מבט של סיריוס

"אתה מבין, החודש הזה המצב שלי היה קשה כל כך בגלל שהזאב הרגיש בנוכחות זרה בגוף שלו, או לפחות זה מה שמדאם פומפרי אומרת. יש שיקוי שיכול להציל את מי ששוכב במרפאה. השיקוי הזה הוא שיקוי מבטל לחשים שהיה אמור להחזיר אותי לגוף שלי ואת ג'יימס לשלו. לוקח חודש להכין אותו, ובגלל זה לא חזרנו חזרה לגוף שלנו מיד כשפיטר הטיל את הלחש. השיקוי מוכן היום. אני הולך לשתות אותו. בגלל זה לא סיפרתי לך עד עכשיו על כל מה שקרה, כי אני יודע שאם תדע את האמת לא תיתן לי לשתות אותו, ואני חייב. הכל באשמתי, אני חייב להציל את ג'יימס."

שוב, סיריוס בהה בדף, מבולבל. שיקוי? איזה שיקוי? הוא קרא את השורות שוב, מנסה להבין מה הן אומרות. רמוס הולך לשתות שיקוי מבטל לחשים שיחזיר אותו לגוף שלו ואת ג'יימס בחזרה לגוף שלו. מה זה אומר?

נקודת מבט של רמוס

"אמא שלך הייתה כל כך גאה בך," אמר אביו והתנתק ממנו. הוא הביט בבנו וניגב את הדמעות שזלגו מעיניו. "אל תבכה, רמוס. הכל יהיה בסדר. אני אוהב אותך כל כך."

"ג-גם אני." השיב רמוס, והחל לבכות חזק אף יותר.

מדאם פומפרי כחכחה בגרונה מאחוריהם, והשניים הסתובבו בכדי להביט בה. "אני חושבת שהגיע הזמן."

נקודת מבט של סיריוס

"בבקשה אל תכעס עליי, אני לא התכוונתי לשקר, אבל לא הייתה לי ברירה.

במשך החודש האחרון היה רק משהו אחד שהצליח לגרום לי להישאר שפוי, וזה היית אתה. רק בזכות כל מה שסיפרת לי יכולתי להמשיך בתור ג'יימס בתקווה שהחודש יעבור מהר ואוכל לחזור לגוף שלי. אמרת לי את המשפט הזה פעם אחת ישירות, אפילו שלא באמת התכוונת אליי באותו רגע, אלא בעקיפין. אבל רציתי להגיד אותו בחזרה- אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך, והלוואי שאוכל להגיד לך את זה עוד הרבה פעמים.

אני לא יודע אם אמות או לא. מדאם פומפרי אומרת שיש לי סיכויים של חמישים אחוז לחיות. אז רציתי לבקש ממך משהו, לפני שאסיים את המכתב הזה; אם משהו יקרה לי, ולא אצליח להבריא, בבקשה אל תיתן לזה להרוס אותך. יש לך את ג'יימס ופיטר ולילי, אל תכנס לדיכאון. בבקשה, זאת הבקשה האחרונה שיש לי לבקש, והפעם באמת. תמשיך בחייך, תשמח ותהנה ותחייך ותישאר הסיריוס שלמדתי לאהוב.

אני מצטער כל כך, על הכל.

אני אוהב אותך.

רמוס."

סיריוס סיים לקרוא את המכתב, ואז קרא אותו שוב ושוב עד שהצליח לקלוט מה קרה. רמוס הולך לשתות שיקוי שיחזיר אותו בחזרה לגוף שלו! זה אומר שהוא יישאר בגוף הפצוע והמעולף שלו, ושוב אולי לא יתעורר! סיריוס לא יכול היה לתת לזה לקרות. גם אם רמוס חייב לשתות את השיקוי הזה, מה שזה לא יהיה, ולהציל את ג'יימס, סיריוס לפחות יוכל להיפרד ממנו כמו שצריך, ולהגיד לו כמה הוא אוהב אותו וכמה הוא מצטער. הוא יוכל לחבק אותו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר.

משהו נדלק במוחו של סיריוס. רמוס אמר משהו על 'זיכרון אחרון'. זה אומר שהוא הלך לשתות את השיקוי הזה עכשיו, ושהוא לא הולך אפילו להיפרד מסיריוס כמו שצריך!

לא, סיריוס לא יכול לתת לזה לקרות. הוא תחב את המכתב לכיסו, קם ממקומו והחל לרוץ לכיוון הטירה.

נקודת מבט של רמוס

"ת-תמסרו ל-לג'יימס שאני מ-מצטער," גמגם רמוס, בקושי מסוגל לדבר בגלל הדמעות.

"אתה תוכל לספר לו את זה בעצמך כשתתעורר," אמר אביו, והעביר לו את הבקבוק. בידיים רועדות רמוס אחז בו, מביט בשיקוי שעומד לקבוע את המשך חייו. אם בכלל יהיו להם המשך.

מדאם פומפרי החזיקה בידה בקבוקון דומה, ונעמדה ליד מיטתו של ג'יימס. "שניכם צריכים לשתות את השיקוי בדיוק באותו זמן, אחרת ההשפעה שלו לא תעבוד." רמוס הנהן כדי לסמן לה שהבין. "מוכן?"

רמוס נשם נשימה עמוקה, והנהן בראשו. הוא הרגיש את אביו מניח יד על כתפו, ושמח שלפחות הוא לא לבד.

"אחת." אמרה מדאם פומפרי, ורמוס קירב את השיקוי לשפתיו. "שתיים." רמוס חשב על כל האנשים שאהב, על כל מה שאי פעם עשו בשבילו, ועל כמה היה רוצה להישאר איתם עוד. "שלוש." רמוס חשב על סיריוס, הרים את השיקוי ושתה אותו, מביט פעם אחרונה בדמותו ששכבה על המיטה, רפויה ומחוסרת הכרה. ואז, כמו לפני חודש, הרגיש משיכה חזקה במותניים, ועיניו החלו להיעצם. הדבר האחרון שראה היה דלת המרפאה נפתחת, וצעקה חזקה הדהדה בחדר, אבל הוא לא היה מסוגל לזהות את הקול. מהר מאוד חשכה השתלטה עליו והוא נפל לשינה עמוקה.

נקודת מבט של סיריוס

"רמוס!!!"

סיריוס התפרץ למרפאה, בדיוק בזמן לראות את גופו של ג'יימס נופל על ברכיו, נתמך בידי מר לופין, אביו של רמוס. ליד אחת ממיטות המרפאה עמדה מדאם פומפרי, בקבוק קטן וריק בידה. על המיטה שלמרגלותיה שכב גופו של רמוס, נראה בדיוק כמו בפעם האחרונה בה סיריוס ראה אותו, לפני כשעתיים.

סיריוס הביט בג'יימס. האם רמוס עדיין נמצא שם? או שאולי הוא כבר איחר את המועד?

"הוא- הוא-" הוא מלמל, והרים את עיניו אל מדאם פומפרי בתקווה.

"אני מצטערת, מר בלק," היא אמרה, יגון עמוק בקולה. "הגעת מאוחר מדי. הם כבר שתו את השיקוי."

באותו רגע מר לופין נעמד והביט בהפתעה בגוף ששכב כעת על הרצפה. הוא זז והתפתל, ואז בבת אחת עיניו נפקחו לרווחה. סיריוס בהה בו, מרותק, בזמן שהרים את עצמו על ידיו וסקר את סביבתו בעיניו. כשעיניו פגשו בשל סיריוס, הוא חייך. "היי, רך-כף."

סיריוס התקרב אליו, צונח לידו ומביט בעיניו החומות. "רמוס?" הוא שאל בקול חלש.

הנער בהה בו לרגע, אז הרים את ידו אל משקפיו, מישש אותן וחזר להביט בסיריוס. "לא, מסתבר שחזרתי להיות ג'יימס. זה לא היה אמור לקרות רק בעוד שבוע?"

באותו רגע ליבו של סיריוס נשבר.